לארגן את הדברים שיש לעשות ברשימה

כאשר יש מספר מטלות לעשות הדבר עלול לגרום לקושי/ חרדה דבר שעשוי לשתק את העשיה.
לעתים שיש הרבה דברים לעשות הדבר גורם לקושי וחרדה

אחד מהדברים שיכול גם להרגיע את החרדות הקשורות לדברים שיש לעשות וגם יכול לעזור לדברים להעשות הוא ארגון הדברים ברשימה.

אני מתכוון פשוט לכתוב את הדברים שיש לעשות באופן מאורגן.
לכתוב אותם בצורה ברורה ומסודרת.

למשל, אם יש ללמוד חומר מסוים אז:
  • יש לשבת ולכתוב את כל הדברים שיש ללמוד
  • יש לארגן את הדברים בסדר לוגי
  • יש לרשום היכן נמצא כל החומר (באיזה ספרים/ הרצאות/ וכד')
רק הרישום, שמהווה צעד בשיטת הצעדים הקטנים, יכול להפחית את החרדה, ויכול לעזור לדברים להעשות.



אנשים עם הפרעת קשב, ADD, זקוקים לתמיכה רבה

הרבה מאנשי ADD זקוקים לתמיכה מהסביבה. עם תמיכה מהסביבה עם פורחים ועם ביקורת עם קמלים.
כמובן שזה נכון כמעט לכל האנשים אבל נדמה שלאנשים עם ADD הדבר נכון באופן מיוחד.

נדמה לי שקראתי רעיון דומה גם בספרו של האלוול מריטת עצבים.

קשה לי להסביר כמה שזה קריטי להתפתחות החיובית של אנשי ADD.
מי שאין לו/לה תמיכה טובה עלול ליפול בצורה דרמטית, להיות דחיין/ית ולא לממש את היכולויות שלו/ה.

לא קל לבקש תמיכה למי שאין לו תמיכה. גם איתותים לסביבה עלולים שלא לעבוד.

אם אין לך תמיכה מספקת (עידוד, תמיכה רגשית ועוד), אז בפוסטים הבאים אציע לך איך לנסות ולארגן תמיכה.

יש הרבה צורות לנסות לארגן תמיכה
  • תמיכה בעזרת האינטרנט
  • לקנות תמיכה
  • להעזר בתמיכה מובנית של אוניברסיטאות, בתי ספר ועוד




דחיינים ואנשי ADD (הפרעת קשב) הם לא עצלנים !

כאשר מתבוננים מבחוץ על דחיינים, במיוחד אלא שנוטים להפרעת קשב (ADD) אפשר לטעות ולחשוב שהם מבזבזים את הזמן שלהם. הם לא עושים כלום. אין תוצאות.

לעתים קרובות אין טעות גדולה מזאת. הם עושים הרבה. המוח שלהם מלא בהתארגנויות, רעיונות, רצונות וכד'. הם מוציאים הרבה אנרגיות.
מה שלעתים חסר להם זה אסטרטגיות ותמיכה טובה מהסביבה.

חלק מהמטרה של בלוג זה היא ללמד אסטרטגיות להתארגנות עבור אלה שנוטים להפרעת קשב ולדחיינות.
כמובן שזה לא קל לארגן תמיכה מהסביבה (אכתוב על כך בפוסט אחר).

מה שחשוב הוא שהדחיינים,לא יראו את עצמם כעצלנים. זאת לא האמת.
ופעם נוספת: דחיינים הם לא עצלנים.
כן, יתכן שיש להם בעיה
כן, יתכן שיש להם קושי באסטרטגיות.
כן,...

אבל דחיינים הם לא עצלנים.

אני כותב את הפוסט הזה במיוחד עבור הדחיינים, בעלי הפרעת הקשב.
לעתים קרובות הדחיינים "מאמצים את העיניים של הסביבה שלהם" ומתחילים לראות את עצמם כפי שהסביבה שלהם רואה אותם.
הדבר יכול לגרום לייאוש, הרגשת כישלון, דימוי עצמי נמוך וכד'.

כדאי לשנות את הגישה. לראות את האנרגיות, את הרצון ולאט לאט , בעזרת שיטת הצעדים הקטנים, למצוא את האסטרטגיות המתאימות ביותר למימושם העצמי.





התמודדות משולבת עם עומס המטלות ומלכודת המאה אחוז

כפי שכתבתי בפוסטים הקודמים, בין חלק מהסיבות לדחיינות אפשר למנות את
כמובן שלעתים קרובות הסיבות הללו חוברות יחד ומקשות על העשייה.

למשל:
  • יש לי הרבה טלפונים שעלי לעשות/ להתקשר= עומס מטלות
  • אני רוצה שכל שיחת טלפון תקבל את מלוא תשומת הלב, תהיה טובה וכד'. = מלכודת המאה אחוז
שיש עומס כזה גדול עם רצון לעשות הכל קרוב ל 100% הדבר יכול לשתק את אנשי ה ADD ואנשים הנוטים לדחיינות.


חשוב להבין שבמקרה כזה כדאי לעשות רק את ה-20 אחוז. עשרים אחוז זה ממש מעט, אבל זה הרבה יותר טוב מכלום.
20% יכולים לגרום לכך גם שהדברים יעשו, וגם שהאחוזים יגדלו.

אני אתייחס לדוגמת הטלפונים שעלינו לעשות:
  • במקום לערוך את כל שיחות יש לערוך שיחה אחת - נכון זה מעט, אבל זה בכל זאת לעשות משהו
  • במקום להתקשר להגיד שאני לא אוכל להגיע לפגישה לשלוח SMS או להשאיר הודעה - נכון, עדיף שאני אתנצל בצורה הוגנת, אבל לא תמיד יש לי כוחות לכך. עדיף להשאיר הודעה מאשר לא להגיד לאדם בכלל שאני לא אגיע לפגישה איתו
  • לדבר בטלפון שיחה קצרה ולא שיחה ארוכה כמו שהשיחה הזאת דורשת.
נכון, כל הפעולות הללו רחוקות מלהיות 100% אבל עצם עשייתם מציבה את העושים במקום טוב יותר מאשר היה אלמלא היו עושים אותם.






כשיש הרבה דברים לעשות כדאי לעשות משהו קטן עכשיו.

כתבתי בפוסטים הקודמים על שיטת הצעדים הקטנים: על לעשות משהו קטן עכשיו.

אני אכתוב על כך באופן קצת שונה

אחד הדברים שמשתקים הרבה מהדחיינים מלעשות דברים, דבר שגורם להם לדחות יותר ממה שהם דוחים הוא עומס הדברים לעשות.
פתאום יש הרבה דברים לעשות, הרבה דברים שאין חשק לעשות אותם.
גם אם היה חשק, ברור שההרגשה שהיא שהם יפסידו: בפרק זמן קצר זה נראה שלא יוכלו לעשות את כל הדברים.

למשל: יש לעשות 5 טלפונים שאין חשק לעשות אותם: טלפונים לעבודה, טלפונים חברתיים. בנוסף יש לכתוב מאמר, בנוסף יש לעשות...
הרעיון הוא כרגע לעשות טלפון אחד. זה הכל. באחד הפוסטים אף כתבתי: לעשות את הדברים הפחות חשובים והיותר קלים.

כן, פשוט יש להתחיל ולעשות משהו קטן עכשיו.
לוותר לחלוטין על לעשות הכל, ולעשות דבר קטן עכשיו. לעתים עדיף לעשות את הדבר הקל והפשוט, לעתים עדיף לעשות את הדבר החשוב הראשון. כמובן לפי הכוח/ החשק/ הזמן.
בכל מקרה. מה שחשוב הוא לעשות משהו קטן עכשיו - וזאת לפי גישת הצעדים הקטנים.








אם נמשיך באותה דרך לאן נגיע עוד שנה?

הפוסט הבא קשור גם להשגת מטרות וגם להתמודדות עם דחיינות.

כולנו נמצאים בתנאי חיים מסוימים. לעתים אנחנו רוצים להגיע למקום מסוים, יעד מסוים. לעתים אנחנו רוצים שמשהו ישתנה.

התרגיל הזה שואל אם נעשה מה שעשינו עד עכשיו לאן המצב יוביל אותנו?
היכן נהיה עוד שנה? היכן נהיה עוד 10 שנים.

כמובן שאינני יכולים לחזות מצבים לא צפוים, התערבות אלוהית וכד'. יחד עם זאת מתוך הנתונים שנמצאים לנו היכן נהיה עוד שנה/ עשר שנים/ עשרים שנה אם נמשיך כפי שאנחנו מתנהלים עכשיו.

תשובה כנה לשאלה הזאת יכול לעורר שינוי עצום.

למשל:
  • אם נמשיך לחסוך כסף כפי שחסכנו/ להתנהל כספית כפי שהתנהלו, היכן נהיה עוד 20 שנה עם הפנסיה שלנו
  • אם נמשיך את מערכת היחסים הזוגית שלנו כפי שהיא היום איך היה תהיה?
  • אם נמשיך לממש (לא לממש) את היצירתיות שלנו כפי שאנחנו היום מה יקרה עוד שנה?

השאלות שניתן לשאול הן שאלות רבות.
תשובה כנה לשאלה זאת יכולה להראות את הדרך לשינוי (במידה שהוא נצטרך).

כמובן ששינוי לא קל. אני כמעט תמיד ממליץ לעבוד עם שיטת הצעדים הקטנים שעיקרה צעד קטן בכל יום, או בכל שבוע.
יש לזכור שצעד קטן בכל יום יכול לעורר שינוי עצום.


עוד על מכתבי תלונה

כשכותבים מכתבי תלונה, עולה השאלה למי להפנות אותם.
זה מצחיק, אבל זאת יכולה להיות סיבה שבגללה דחיינים נתקעים.

להערכתי כמעט תמיד כדאי להפנות את התלונה למבקר החברה.
לכל חברה כמעט יש מבקר פנים. למבקר הזה כדאי לשלוח את התלונה

בחברות קטנות, אפשר להפנות אותה למנכל.

כמובן שאפשר להפנות תלונות למועצה לצרכות וכד', אבל זה מסבך קצת את העניינים (למרות שכמובן אפשרי).