התעוררתי בבוקר, קצת לפני הזמן.
יש לי בוקר פנוי, כזה שאוכל להשלים בו פערים.
רגע
- צריך להתקשר לטכנאי,
- צריך ללמוד את זה ואת זה
- צריך לעשות את הפרויקט ההוא
- רגע צריך גם להתקשר לחבר הזה וזה והזה כי אמרתי שאחזור אליהם לפני כמה ימים
- אה, צריך גם להחזיר מייל
- ושכחתי שצריך
- וצריך
- אה רגע, רציתי גם לנוח קצת הבוקר
- ולאכול ארוחת בוקר טובה
- וצריך לעזור בבית - דברים שהתחייבתי אליהם
- וצריך
- וצריך
- וצריך...
את התיאור הזה שמעתי באופן חד לפני כמה ימים, ממישהו שיש לו בעיה רצינית בהתארגנות ויש לו רצונות עצומים לעשות דברים עם עצמו.
לא פירטתי יותר מידי, אבל התאור היה עם עודף אנרגיה ואינטנסיביות.
כאשר מישהו (או כמובן מישהי) מתעוררים לכזה בוקר, אין סיכוי שמשהו יקרה. מה שלא יהיה כמה מהר וחזק וטוב שהם לא יעבדו הם לא יספיקו לעשות את הכל.
אם רגילים לדחיינות, אז על אחת כמה וכמה... כאשר רואים כזאת רשימה, שאין שום סיכוי לעשות אותה (והיא גם לא מסודרת לפי רשימה), אין שום סיכוי שאפשר להשתלט על כל הדברים בבוקר (ולמעשה גם לא בכמה ימים).
כאשר אנשים באים אלי לעבודה אישית עם הפרעת קשב, בעיות בהתארגנות בזמן, דחיינות וכד'... אחד הדברים הראשונים החשובים שאני עושה זה פשוט לעזור להם לראות באיזה כאוס הם נמצאים
לרוב הם יודעים זאת, אבל לא ברמה המהותית.
מי שמתעורר לכזה באלאגן, בלי שום כלים להכיל אותו, הסיכוי שאפשר לעשות משהו פרודוקטיבי באותו יום/בוקר הוא אפסי.
הסיכוי לדחיינות או אפילו לעשייה עם חוסר סיפוק הוא עצום.
יותר מזה, הסיכוי לדאגה (שמה שכחנו משהו חשוב הוא עצום)
כאשר אנשים מבינים באיזה כאוס הם חיים, ממקום בוגר ואחראי, הם מתרווחים, הם מבינים למה כל כך קשה להם בחיים.
אם גם אתם נפגשים בבעיית התארגנות בזמן, דחיינות, ראשית, נסו לבדוק את ההתנהלות שלכם ברשימת הדברים לעשות, ולא לשכוח.
ראו כמה הרבה דברים יש שם.. ורק אחרי זה תתחילו להפעיל טכניקות עבודה.
תהליך התחלתי כזה, זה יכול לגרום לרווחה עצומה.
