כאשר רשימת הדברים הדחויים היא ארוכה כאורך הגלות - גישת השתי דקות - תיאור מקרה

הגיע אלי לעבודה אישית מישהו עם מקרה מאוד חמור של דחיינות. מרוב הדברים שהיו לו לעשות, הוא היה משותק מלעשות דברים. כתוצאה מכך, הוא חיי בפינה מצומצמת בתוך עצמו

  • כמעט ולא פעל
  • השולחן שלו היה עמוס
  • הרשימות שלו היו אינסופיות
  • היה לו אפילו קשה ליזום עלצמו עבודות בשביל להרוויח כסף (היה סוג של עצמאי).
בחיוך, הוא התייחס לעצמו כמקרה אבוד.

במהלך שלושת המפגשים הראשונים (שהיו בסקייפ), ביקשתי ממנו להעביר לי את כל הרשימות שאפשר (חלקם היו בוורד, גוגל דוקס אחרים בכל מיני תוכנות "משוכללות" של ארגון: וונדרליסט, קיפ ועוד

במהלך שלושת המפגשים הראשונים,  ביקשתי ממנו להתחיל ולקרוא את הרשימה ולראות מה לוקח פחות משתי דקות לעשות. בכל פעם כשהגענו למשהו כזה, ביקשתי  ממנו לעשות את זה כעת
הוא עשה זאת גם מעט לבד בין המפגשים, ובעיקר בכל שלושת המפגשים עשינו זאת ביחד. 

זה היה מקסים... הרשימה החלה להתקצר, ולקבל היגיון, ההצלחות גדלו, תחושת הסיפוק עלתה, ואז יכולנו להתחיל ולגעת בדברים הגדולים יותר 

אני משתמש ה"רדיקלית" הזאת, (והפשוטה) גם בשביל להוריד דברים מהרשימות, בכדי לקצר אותם, לקבל הרגשת הצלחה, ... וזאת בדרך למיגור הדחיינות. 

מדוע חשוב לנסות ולעשות, גם אם לא מצליחים - סיפורון

יוצא לי הרבה פעמים שלא להצליח בדברים שאני עושה. להשקיע בפרויקט ולא לקבל את התנובה הראויה.

אני חושב על שני סוגי אנשים שלא מצליחים ואיך שאני מרגיש לגביהם.
הראשון, מנסה, מנסה, מנסה, מנסה...  ולא מצליח.
השני לא מנסה ולא מצליח.

את מי אני יותר מעריך? אני חושב שהראשון שמנסה ולא מצליח, אני יכול להעריך אותו על הניסיון.

השני נשאר הילד החכם של אימא, שאם הוא היה רוצה אז הוא היה מצליח. במידה מסוימת איתו אני מרגיש פחות טוב. אני לא רוצה להגיד שאני בז לו, כי אני לא. אבל חבל לי עליו. הוא נשאר באזור הנוחות ובעצם היה לו לא נוח.

הראשון ניסה ומעבר לכך שאולי הוא יצליח פעם, הרי שגם אם לא, לפחות הוא ניסה. בעיני זה הרבה.

לעשות רשימות לאט לאט

רוב האנשים עושים רשימות.  כתבתי על זה הרבה בבלוג דחיינות (ראו למשל בקרת טכניקה) וגם זה כתוב הרבה באתר אימון אישי ראו רשימות.
אני רואה שרוב האנשים מתקשים ברשימות אפקטיביות, לא תמיד מצליחים להתחיל. היום אני רוצה להציע לכם התחלה נוספת, תראו אם תוכלו להעזר בה:
עשו רשימות לאט. כלומר נניח שאתם מתחילים לעשות רשימה של דברים לעשות עשו אותה על פני כל היום, כל כל השבוע. ככה תזכרו בהכל
זה נשמע מתסכל, איטי, אבל לפעמים זה עובד לאנשים. 

קניית עזרה

אחד הדברים שיכולים לעזור לאלה שנוטים לדחיינות היא לקנות עזרה. נכון לעתים המחיר נראה יקר, אבל לא תמיד הוא כך. למעשה לעתים קניית עזרה יכולה לקדם אותכם בדרך למטרות שלכם.
למשל:

  • אתם יכולים לנקות לבד את הבית שלכם אלב זה נדחה ונדחה - יתכן שאתם צריכים עוזר/ת שתעבוד עבורכם או להגדיל את הפעמים שהיא מגיעה בחודש 
  • אתם יכולים לעשות תיקוני חשמל בבתכם, אבל חשמאלי יעשה את זה עבורכם בפחות זמן ולא בהרבה כסף.
  • גיהוץ/כביסה/
  • ומה לגבי עבודה? תתפלאו שתוכלו לקנות עזרה באנשים שיעשו לכם מצגות, יאספו חומר... 
החכמים לוקחים עזרה. כמות המשימות שעומדת בפנינו בעידן הנוכחי היא עצומה. לקחת עזרה זה לעתים הדרך החכמה (הזולה) וזאת שגורמת לדברים להתרחש. 

להכיר בכאוס של דחיינות וניהול זמן גרוע

התעוררתי בבוקר, קצת לפני הזמן. 
יש לי בוקר פנוי, כזה שאוכל להשלים בו פערים.

רגע
  • צריך להתקשר לטכנאי, 
  • צריך ללמוד את זה ואת זה
  • צריך לעשות את הפרויקט ההוא
  • רגע צריך גם להתקשר לחבר הזה וזה והזה כי אמרתי שאחזור אליהם לפני כמה ימים
  • אה, צריך גם להחזיר מייל
  • ושכחתי שצריך 
  • וצריך
  • אה רגע, רציתי גם לנוח קצת הבוקר
  • ולאכול ארוחת בוקר טובה
  • וצריך לעזור בבית - דברים שהתחייבתי אליהם
  • וצריך 
  • וצריך
  • וצריך...
את התיאור הזה שמעתי  באופן חד לפני כמה ימים, ממישהו שיש לו בעיה רצינית בהתארגנות ויש לו רצונות עצומים לעשות דברים עם עצמו. 
לא פירטתי יותר מידי, אבל התאור היה עם עודף אנרגיה ואינטנסיביות.

כאשר מישהו (או כמובן מישהי) מתעוררים לכזה בוקר, אין סיכוי שמשהו יקרה. מה שלא יהיה כמה מהר וחזק וטוב שהם לא יעבדו הם לא יספיקו לעשות את הכל. 

אם רגילים לדחיינות, אז על אחת כמה וכמה... כאשר רואים כזאת רשימה, שאין שום סיכוי לעשות אותה (והיא גם לא מסודרת לפי רשימה), אין שום סיכוי שאפשר להשתלט על כל הדברים בבוקר (ולמעשה גם לא בכמה ימים). 

כאשר אנשים באים אלי לעבודה אישית עם הפרעת קשב, בעיות בהתארגנות בזמן, דחיינות וכד'... אחד הדברים הראשונים החשובים שאני עושה זה פשוט לעזור להם לראות באיזה כאוס הם נמצאים 
לרוב הם יודעים זאת, אבל לא ברמה המהותית. 

מי שמתעורר לכזה באלאגן, בלי שום כלים להכיל אותו, הסיכוי שאפשר לעשות משהו פרודוקטיבי באותו יום/בוקר הוא אפסי. 
הסיכוי לדחיינות או אפילו לעשייה עם חוסר סיפוק הוא עצום. 
יותר מזה, הסיכוי לדאגה (שמה שכחנו משהו חשוב הוא עצום)

כאשר אנשים מבינים באיזה כאוס הם חיים, ממקום בוגר ואחראי, הם מתרווחים, הם מבינים למה כל כך קשה להם בחיים. 

אם גם אתם נפגשים בבעיית התארגנות בזמן, דחיינות, ראשית, נסו לבדוק את ההתנהלות שלכם ברשימת הדברים לעשות, ולא לשכוח. 
ראו כמה הרבה דברים יש שם.. ורק אחרי זה תתחילו להפעיל טכניקות עבודה. 

תהליך התחלתי כזה, זה יכול לגרום לרווחה עצומה.