לשנות כיוון - להנות מהמצב

המצב הבא מוכר ללא מעט דחיינים:

יש להם שעה/ שעתים/ יום שלם שהם מחליטים להקדיש אותו למשהו. הם מתכננים להקדיש את כל הזמן הזה לאותה מטלה, אותו עניין. בפועל במשך כל היום הזה הם עושים הרבה דברים אחרים ולבסוף לא עושים את המטלה שהם תכננו לעשות.
לאחר מכן יש רגשות אשמה.

זהו מצב שמוכר לדחיינים רבים. (עם/בלי הפרעת קשב, ADD, ADHD וכד').

הבעיה היא כפולה:
  • ראשית כמובן לא עושים מה שרוצים לעשות
  • שנית, בגלל רגשות האשמה וכד' הם לא נהנים מהדברים האחרים שהם עושים, הם לא נחים

כך יוצא שהם יוצאים קרחים מכאן ומכאן
  • גם המטלה לא נעשית
  • גם הם לא נחים ולא נהנים מהזמן שבו הם עשו דברים אחרים.

המצב הזה ניתן להתמודדות בדרכים רבות.

לעתים קרובות, כאשר אנשים שעובדים אתי, נפגשים בסיטואציה הזאת אני מציע להם פשוט להנות מהמצב החדש. כלומר:
כאשר הם מבינים שהם פינו זמן לעשות משהו אבל הם לא עשו אותו/ לא עושים אותו, מה שאני מציע להם לעשות זה פשוט לעשות משהו אחר, שהם נהנים לעשות אותו.

להסכים/ להשלים/ לקבל את המצב החדש שבו מה שהם תיכננו לא יעשו היום/ עכשיו.
להנות מכך שהם עושים משהו אחר.
  • לעתים מתברר שעשית המשהו האחר היא סוג של מנוחה בשבילם - כך שבהמשך הם יכולים לעשות את המטלה
  • לעתים מתברר שעשית המשהו האחר קידמה אותם בהבט אחר - שזה גם משהו חשוב.

לסיכום:
  • כאשר פינית זמן לעשות משהו ואת/ה רואה שהדברים לא נעשים
  • תנסי/ה להנות מהמצב העכשוי ולא לדחוף את עצמך לעשות את הדבר שרצית.

בטווח הרחוק, זה יכול לעזור מאוד לך ולעשיית המטלות שלך.

לשאול את השאלות הנכונות

לעתים קרובות אני מוצא שאנשים שאני עובד איתם נתקעים בגלל שהם שואלים את השאלות הרגילות שלהם.
במילים אחרות לעתים אנשים שואלים את השאלות הרגילות שלהם שממשיכות לתקוע אותם ולא שואלים שאלות מתאימות שיעזרו להם לההתפתח.

אני אסביר את בכוונתי במספר דוגמאות

קשר

  • במקום לשאול למה אני נמצא/ת במערכת יחסים שאני מרגיש/ה שהיא לא טובה לי (ואינני מצליח/ה להפרד ממנה) אפשר לשאול איך אני יכול/ה להתפתח במערכת היחסים הנוכחית.
דוגמא זאת אין כוונתה כמובן לעודד להשאר במערכת יחסים לא טובות. אבל אם ניסית/ה שוב ושוב לצאת מהמערכת היחסים ולא הצלחת/ה אולי אתה לא שואל את השאלה הנכונה. אולי לאלוהים יש תוכניות משלו? אולי לתת ההכרה שלך יש תוכניות משלה.
יתכן שאם תשאל/י שאלה אחרת המצב ישתנה לטובה.
למשל תשובה לשאלה איך אני יכול/ה להתפתח במערכת היחסים הנוכחית יכולה להוביל להתפתחות אישית ולשינוי הקשר או לשינוי יחסך לקשר.

אני לא מספיק/ה כלום

במקום לשאול למה אני לא מספיק כלום, אפשר לשאול איך אני יכול/ה להסתדר עם ההספק הנמוך שלי

דיאטה

במקום לשאול למה אני פוגע בדיאטה שלי ואני הולכ/ת ומשמינה. אפשר לשאול איך אני יכול/ה להנות יותר מהאוכל שלי


לסיכום

הדוגמאות הן רבות.
הרעיון הוא פשוט לנסות לשנות משהו מהשאלות הרגילות שלך. אולי זה יעזור לך להתפתח ביתר קלות, הנאה ושימחה

מה תוקע אותך? להתוודע למה שמפריע לך ולהתמודד איתו

מה תוקע אותך?
לפעמים דחיינים עם הפרעת קשב לא מתקדמים כי יש משהו שתוקע אותם.
לעתים זה דבר שולי ולעתים לא.

אחד הדברים שעשויים לתקוע מלעשות הוא משהו שנראה לא קשור אבל למעשה הוא מאוד מטריד.
למשל:
  • קשה ללמוד חומר מסויים מכיוון שיש קושי עם אחד המורים שלך שצריך לנהל אית/ו שיחה
  • קושי לקבוע תור לרופא בגלל שמפחדים מהרופא, מהטיפול או שלא יודעים באמת מה הבעיה

יש אינספור סיבות ככאילו לא קשורות שמקשות עלינו לעשות דברים.

לעתים פשוט צריך לאתר אותם, ולנסות לפעול באופן שיסלק/ יתמודד עם הדבר שמטריד.
לעתים פשוט יש לזהות את הדבר המטריד ולהבין שזה מה שעוצר אותנו במקום ואז לפעול (מבלי לפתור את הדבר המטריד).

מתי להתחיל להתעמל (או לעשות משהו אחר) בבוקר או בערב?

באחד המחזות של חנוך לווין עולה השאלה: האם להתעמל בבוקר או בערב.

אחת הדמויות מתלבטת בכך כל חייה, האם כדאי להתעמל בוקר או בערב וכך מעבירה חיים שלמים בשאלה הזאת מבלי לעשות דבר.

לעתים כדאי פשוט להתחיל ולעשות. גם אם לא יודעים בדיוק מה נכון לעשות.
לעתים הפחד לטעות, החששות עוצרים וגורמים לנו פשוט שלא לעשות.

אכן, אם נתחיל לעשות את אחת האופציות אז יתכן שנטעה. אבל בנוסף לטעות נרכוש ידע, וביטחון בנושא שאנחנו מתכוונים לעשות כך שמה שעשוי לקרות הוא שגם אם טעינו נוכל לתקן את הטעות ובאופן כללי מצבנו יהיה טוב יותר מאשר אילמלא היינו טועים.

למשל:
  • שרציתי להקים בלוג שעוסק בדיאטה עדיין לא ידעתי מה לעשות, אבל פשוט התחלתי לכתוב אותו. במהלך הזמן שיפרתי אותו, הכנסתי אותו לדומיין עצמאי משלי, שוטטתי קצת באינטרנט ומצאתי הרבה ידע על איך לבנות בלוג בבלוגר
  • כמובן ששהגישה שאני מציע היא גישת הקאיזן, הצעדים הקטנים. ולא גישת הזבנג וגמרנו


כלומר לעתים פשוט לעשות.
באופן מיוחד כדאי לפעול כאשר יש חששות וחוסר וודאות מה נכון לעשות. יש סיכוי טוב שהתוצאות, גם הגרועות, יקדמו אותך.

כאשר יש הרבה דברים שרוצים לעשות ושום דבר לא נעשה - איך להצליח לעשות דברים

כאשר מנסים לעשות הרבה דברים ביחד (הרבה מטרות, הרבה עיסוקים) לעתים בסוף הכל "נופל מהידים". כלומר לא מצליחים לעשות ככלום.

הדבר נכון במיוחד לאנשים עם הפרעות קשב (ADD ו ADHD): כאשר יש כמה דברים לעשות, אז לעתים קרובות אם לא עושים כלום, או לחילופין הם מתמקדים בדבר אחד ושוכחים את כל הדברים האחרים.

זה כאילו שהרבה יותר קל לעשות דבר אחד ממוקד, מאשר מספר דברים.

כאשר יש מצב כזה, כדאי מאוד להשתמש ברעיון הקאיזן, בשיטת הצעדים הקטנים.
הרעיון בשיטה זאת הוא פשוט לעשות כל אחד מהדברים שרוצים לפי רשימה מספר דקות ביום או בכמה ימים (2-3 דקות). ולהקדיש את שאר הזמן לדבר המרכזי שאותו עושים.
הדבר הטוב שיכול להגרם מכך, הוא שהדברים יעשו. לאט, ייקח להם זמן, אבל בהחלט הדברים יעשו.

השקר הגדול: לא הספקתי לעשות היום כלום



הרבה פעמים אני שומע משפטים מהסוג:
  • לא הספקתי כלום
  • בזבזתי את הזמן
  • הזמן עף לי...אני גרוע..
  • וכד'

הרבה פעמים אני מוצא שמדובר במשפטים מוטעים. ובשקר גדול.
למשל:
  • לפעמים מספיקים הרבה ופשוט מרגישים שמספיקים מעטן
  • לפעמים מספיקים מעט רק יחסית למה שרוצים לעשות ולא באופן אובייקטיבי

כאשר אנחנו מרגישים שלא עשינו כלום כדאי לקחת בחשבון מספר נקודות
  • אנחנו לא רובוטים. עשיית דברים היא דבר רגשי. אם ארגנתי חשבונות למס הכנסה היום, זה אולי נראה מעט אבל זה עומס רגשי גדול, וכדאי להתייחס לזה בהתאם.
  • לעודד את עצמנו על ההצלחות שכן עשינו (תודה וכד')
  • את המשפט לא הספקתי כלום, אפשר להחליף במשפטים יותר מדוייקים כגון: הספקתי פחות ממה שרציתי/ חשבתי

בנוסף, בשביל לשנות את הדפוס של "לא הספקתי כלום" כדאי לעבוד בעזרת שיטת הצעדים הקטנים על מה שהספקנו. למשל בעזרת אמירת תודה למה שהספקנו היום באופן כללי, ובאופן ספציפי לדרך עבודה עם דפוס זה.

מותר לטעות

רובינו שונאים לטעות.
אפשר להבין אותנו: יש לזה מחיר, זה מוציא מהשיגרה, אנחנו עלולים להרגיש רגשות שלילים עם עצמנו ועוד..

הענין הוא שכל תהליך הלימוד קשור לטעות. אי אפשר ללמוד בלי לטעות.
אי אפשר להשתנות בלי לטעות


וגם אם למדנו, פעם משהו, הרי ששום דבר לא עומד. אנחנו חייבים להמשיך וללמוד, אילו הם החיים.

חשוב לזכור עם כל ההרגשות השלילים שמלווים את העניין, מותר לנו לטעות.

כאשר יש הרבה מאוד רעיונות בראש ולא מצליחים לעשות כלום

לעתים יש הרבה מאוד רעיונות בראש. הרבה מאוד רצונות לעשייה. אבל שום דבר לא מתחיל.
זהו מצב של געש ברמות שונות "בלי תוצרת".

זהו מצב מוכר במיוחד לאנשים עם הפרעות קשב ( ADD, ו ADHD) אבל לא רק להם.

כאשר יש הפצצת רעיונות ואנרגיות ויש פתח צר של משאבי קשב - שום דבר בפועל לא מצליח לקרות.

לעתים יש כאלה שמנסים להרגיע את עצמם ולעשות משהו אחד. מניסיוני זה לא עובד.

למקרה כזה, ישנן שתי אסטרטגיות שאני מציע לך לבדוק אותםץ אולי הם יעבוד לך

האסטרטגיות הן:

1. לרשום במפוזר את כל הרעיונות שעולים
לערוך רשימה של כל מה שעולה. כל הרעיונות התחלות. פשוט לכתוב אותם, לכתוב את התחלות שלהם.
יש כאלה שאוהבים לעשות את זה בכתיבה על נייר, על פתקים. לי יש קובץ נגיש במחשב (נפתח מהלוח הראשי). בקובץ הזה אני רושם את כל הרעיונות.

בזמן אחר אני עשוי להסתכל עליהם ולהשתמש בחלקם

2. להתחיל לעשות את הרעיונות
למרות שזה לא נראה סביר, , אפשר להתחיל לעשות את כל הרעיונות.
פשוט להתחיל לעשות אותם מבלי לדאוג שלא נגמור לעשות אותם.

אפשר להתיייחס להתחלה הזאת כצעד בשיטת הצעדים הקטנים. אין מה לדאוג שקופצים מדבר לדבר, ההתחלות הללו אולי יהיה להם המשך.



לשחרר את הבית מחפצים משומשים

חשוב להפרד מדברים ישנים/ משומשים.

הרבה פעמים דברים משומשים פשוטים תופסים מקום, עוצרים את הזרימה אנרגיה, וכד'.

חשוב מאוד שדחיינים יקצו זמן בשביל לסדר את הבית בכדי להוציא דברים ישנים

דרך שיכולה לעזור לנו להפרד מדברים ישנים זה פשוט לתת אותם - להאמין שהדברים האלה יעשו טוב לאנשים אחרים

כמובן שגם בהוצאת הבית מחפצים משומשים אני מציע להשתמש בשיטת הצעדים הקטנים, לא לעשות הכל בבת אחת, לא לעבוד בשיטת הזגנג וגמרנו.

דברים לדוגמא, שאפשר לתת / למסור
  • ספרים שאנחנו נותנים לאחרים
  • בגדים שאנחנו תורמים לאחרים
  • מוצרי אלקטרוניקה (פקס/טלפון)
  • מצעים, שמיכות

למי נותנים

באופן כללי כאשר אנחנו מוציאים מהבית אפשר לסמוך על אלוהים שהדברים יגיעו לייעדם, למי שזקוקים להם.

אפשר לשים את הדברים ברחוב ולהאמין שמישהו/י ייקח אותם (זה קורה לעתים קרובות)
  • ספרים אפשר למסור לספריות/ לחברים/ לשים ברחוב/ לפרסם באתרים של ספרים משומשים/וכד'
  • מחשבים ישנים אפשר לתרום לאנוש/ ילדים נזקקים וכד'
  • בגדים, מצעים, מגבות אפשר לתרום לקלטים לנשים מוכות, מועדונים .. יש הרבה אפשרות



לסדר ולארגן את ארון הבגדים

אנשים שנוטים לדחיינות, נוטים לעתים בלגניסטיות, לארגון לקוי בתחומים רבים.
אחד מהם עשוי להיות חוסר ארגון בארון הבגדים.

כדאי לסדר את ארגון הבגדים מידי פעם. גם כאן אני מציע שלא לעבוד בצורת זבנג וגמרנו, אלא להשקיע זמן קצר, לפי שיטת הצעדים הקטנים.

כדאי להקצות זמן (יכול להיות בין לבין) ולסדר את אאון הבגדים. אפשר להשתמש לשם כך במספר טיפים
  • לשים את הבגדים של העונה ההפוכה למעלה/ למטה במקומות נגישים פחות ולשים את הבגדים של העונה הנוכחית במקומות נגישים יותר
  • לשים את הבגדים של העונה ההפוכה עמוק בתוך הארון ואת הבגדים של העונה הנוכחית בתוך הארון
  • כאשר מכניסים בגדים חדשים לארון כדאי להוציא/ לזרוק/ לתת - חשוב מאוד להוציא מהבית בגדים - זה "מנקה את האנרגיה" ומאפשר זרימה
כאשר מסדרים את הארון מגלים לעתים בגדים ששכחנו מהם, בגדים שמצריכים תיקון קל, וכמובן בגדים מיותרים.

ה"חוק" אומר שאם לא לבשת בגד במשך שתי עונות (לפעמים אומרים עונה אחת) יש להוציא אותו.
כל אחד יעשה לעצמו את החוק שלו, אבל כדאי מאוד להוציא דברים מהארון.

זה כיף
:)



להשתמש בטייפ מנהלים בשביל לזכור דברים ובשביל לשפר התארגנות

אחת האפשרויות שעשויה להתאים לך היא שימוש בטייפ מנהלים (MP3)

לפעמים יש לנו הרבה מאוד רעיונות מה לעשות, מה לכתוב, מה ליצור וכד'.
מרוב הרעיונות, אנחנו עשויים לא לזכור כלום.

אחת הדרכים שאני מצאתי שהן טובות לי היא שימוש בטייפ מנהלים. אני מקליט את עצמי ואת הרעיונות שלי.

לאחר מכן (באותו יום או אחרי תקופה) אני שומע את הדברים וכותב אותם או מבקש ממישהו אחר שיכתוב לי אותם.

זוהי שיטה שיכולה להיות מצויינת לבעלי ADD ואנשים שמתקשים בהתארגנות.


להמשיך את ה"שוונג" - לעשות דברים דומים אחד אחרי השני

לפעמים אנחנו צריכים לעשות משהו שאיננו יודעים בדיוק איך לעשות אותו, או שאנחנו לא זוכרים בדיוק איך לעשות אותו.
לשם כך עלינו ללמוד איך לעשות אותו. הצורך להשקיע זמן בלימוד איך לעשות אותו בצורה מיטבית יכול לגרום לנו לדחות את הדבר הזה, ולגרום לכך שהדבר לא ייעשה.

אני מתכוון למשל:
  • עצמאים שצריכים להכין בעצמם את הדוח הדו חודשי למס הכנסה. הם יודעים באופן כללי איך לעשות אותו, אבל בכל פעם זוהי מטלה, שמצריכה להזכר מחדש.
  • בניית קובץ אקסל לצורך מסויים
  • קניית דומיין לצורך מסויים.
כמובן שכל אחד מהדברים מסוג זה יכול להיות פשוט לנו, כי אנחנו יודעים איך לעשות אותו, ומאידח הוא יכול להיות מורכב לנו, כי אנחנו לא עושים אותו לעתים קרובות.

אם המצב הוא שלוקח לנו זמן ללמוד איך לעשות אותו, ואנחנו דוחים ודוחים אותו עד שאין ברירה. מה שכדאי לעשות הוא: לעשות את כל הדברים שקשורים לדבר הזה מעבר לצורך המידי, תוך ראיית הצורך העתידי.

למשל:
  • עצמאים שמכינים לבד את הדוח השנתי, טוב שבאותו "שוונג" יתחילו להכין כבר את הדוח לחודשים הבאים, כך שכאשר בעתיד הם יתחילו לעבוד על החודשים הבאים הם לא יתחילו מאפס
  • בניית קובץ אקסל, אם יש צורך עתידי לבנות עוד קובץ דומה יש לבנות אותו. ברגע שמתחילים לבנות קובץ אקסל אחד, השני יותר קל. כדאי לבנות את השני, גם אם לא צריכים אותו כרגע, אלא חושבים שנצטרך בעתיד. כך שבעתיד לא נתחיל מאפס
  • אם קונים דומין אפשר לקנות כבר כמה דומיינים, זה לא צריך עבודה מיותר. - זה כמעט ולא מצריך שום עבודה נוספת, זה קל ונוח.

בקיצור, "להמשיך בשוונג" כך יהיה יותר קל לעשות דברים דומים בעתיד.



לקחת יום חופש

כאשר נמצאים ב"משטר" לימודים, עבודה, התעסקות אינטנסיבית במשהו מסויים, זה יכול להיות כיף. במקביל זה יכול להיות גם לא כיף ולא פרודוקטיבי.
לאנשי ADD יש נטיה להכנס לאובססיביות לדברים.
כאשר הם מתעייפים הם מנסים בכוח להמשיך להתעסק בדברים, לא מצליחים ועלולים לכעוס על עצמם.

כדאי לדעת שלעתים הדבר הכי טוב שאפשר לעשות זה לקחת יום חופש מהעיסוק החשוב: לימודים, עבודה וכד'
לפעמים יום חופש מאורגן מראש יכול לעשות רק טוב.

אני כותב יום חופש מאורגן מראש ואני לא מתכוון ליום חופש בדיעבד. ביום חופש בדיעבד זה שלא מצליחים לעשות כלום, ואז להכריז שזה היה יום חופש. ולנסות לעשות משהו מחר עם הרבה יותר כוח
זה לא יום חופש.

בהקשר הזה, יום חופש, זה יום שתוכנן מראש לחופש.
זה הרבה יותר אפקטיבי.


כאשר יש הרבה דברים לעשות יש לשאול מה הדבר שאעשה שהכי יתגמל אותי

לעתים, כאשר אנשים הנוטים לדחיינות (במיוחד אלה עם הפרעת קשב) מנסים לארגן את מה שיש להם לעשות, מתברר להם שיש להם הרבה דברים לעשות.
למעשה יתכן שגם אילו היו להם כמה ימים לעשות את המטלות הללו הם לא היו מספיקים לעשות אותם.

כאשר יש הרבה דברים לעשות, ובאופן רציונלי ברור שאי אפשר להספיק לעשות את הדברים הללו כדאי לשאול מה הדבר שאם אני אעשה אותו אני אהיה הכי מתוגמל?
כדאי לשאול מה אני אעשה שיגרום לי להרגיש הכי טוב?.

זאת לא שאלה עם תשובה קלה.

יחד עם זאת כדאי להקדיש לשאלה הזאת מספר דקות: מה הדבר שאעשה שיגרום לי הכי הרבה סיפוק? מה מתוך כל הדברים החשובים שיש לי לעשות יגרום לי להרגיש שעשיתי, שהספקתי?

אסטרטגיה זאת המבקשת תשובה למשפחת השאלות הללו יכולה מאוד לעזור בארגון הדברים לעשייה.

לארגן את הדברים שיש לעשות ברשימה

כאשר יש מספר מטלות לעשות הדבר עלול לגרום לקושי/ חרדה דבר שעשוי לשתק את העשיה.
לעתים שיש הרבה דברים לעשות הדבר גורם לקושי וחרדה

אחד מהדברים שיכול גם להרגיע את החרדות הקשורות לדברים שיש לעשות וגם יכול לעזור לדברים להעשות הוא ארגון הדברים ברשימה.

אני מתכוון פשוט לכתוב את הדברים שיש לעשות באופן מאורגן.
לכתוב אותם בצורה ברורה ומסודרת.

למשל, אם יש ללמוד חומר מסוים אז:
  • יש לשבת ולכתוב את כל הדברים שיש ללמוד
  • יש לארגן את הדברים בסדר לוגי
  • יש לרשום היכן נמצא כל החומר (באיזה ספרים/ הרצאות/ וכד')
רק הרישום, שמהווה צעד בשיטת הצעדים הקטנים, יכול להפחית את החרדה, ויכול לעזור לדברים להעשות.



אנשים עם הפרעת קשב, ADD, זקוקים לתמיכה רבה

הרבה מאנשי ADD זקוקים לתמיכה מהסביבה. עם תמיכה מהסביבה עם פורחים ועם ביקורת עם קמלים.
כמובן שזה נכון כמעט לכל האנשים אבל נדמה שלאנשים עם ADD הדבר נכון באופן מיוחד.

נדמה לי שקראתי רעיון דומה גם בספרו של האלוול מריטת עצבים.

קשה לי להסביר כמה שזה קריטי להתפתחות החיובית של אנשי ADD.
מי שאין לו/לה תמיכה טובה עלול ליפול בצורה דרמטית, להיות דחיין/ית ולא לממש את היכולויות שלו/ה.

לא קל לבקש תמיכה למי שאין לו תמיכה. גם איתותים לסביבה עלולים שלא לעבוד.

אם אין לך תמיכה מספקת (עידוד, תמיכה רגשית ועוד), אז בפוסטים הבאים אציע לך איך לנסות ולארגן תמיכה.

יש הרבה צורות לנסות לארגן תמיכה
  • תמיכה בעזרת האינטרנט
  • לקנות תמיכה
  • להעזר בתמיכה מובנית של אוניברסיטאות, בתי ספר ועוד




דחיינים ואנשי ADD (הפרעת קשב) הם לא עצלנים !

כאשר מתבוננים מבחוץ על דחיינים, במיוחד אלא שנוטים להפרעת קשב (ADD) אפשר לטעות ולחשוב שהם מבזבזים את הזמן שלהם. הם לא עושים כלום. אין תוצאות.

לעתים קרובות אין טעות גדולה מזאת. הם עושים הרבה. המוח שלהם מלא בהתארגנויות, רעיונות, רצונות וכד'. הם מוציאים הרבה אנרגיות.
מה שלעתים חסר להם זה אסטרטגיות ותמיכה טובה מהסביבה.

חלק מהמטרה של בלוג זה היא ללמד אסטרטגיות להתארגנות עבור אלה שנוטים להפרעת קשב ולדחיינות.
כמובן שזה לא קל לארגן תמיכה מהסביבה (אכתוב על כך בפוסט אחר).

מה שחשוב הוא שהדחיינים,לא יראו את עצמם כעצלנים. זאת לא האמת.
ופעם נוספת: דחיינים הם לא עצלנים.
כן, יתכן שיש להם בעיה
כן, יתכן שיש להם קושי באסטרטגיות.
כן,...

אבל דחיינים הם לא עצלנים.

אני כותב את הפוסט הזה במיוחד עבור הדחיינים, בעלי הפרעת הקשב.
לעתים קרובות הדחיינים "מאמצים את העיניים של הסביבה שלהם" ומתחילים לראות את עצמם כפי שהסביבה שלהם רואה אותם.
הדבר יכול לגרום לייאוש, הרגשת כישלון, דימוי עצמי נמוך וכד'.

כדאי לשנות את הגישה. לראות את האנרגיות, את הרצון ולאט לאט , בעזרת שיטת הצעדים הקטנים, למצוא את האסטרטגיות המתאימות ביותר למימושם העצמי.





התמודדות משולבת עם עומס המטלות ומלכודת המאה אחוז

כפי שכתבתי בפוסטים הקודמים, בין חלק מהסיבות לדחיינות אפשר למנות את
כמובן שלעתים קרובות הסיבות הללו חוברות יחד ומקשות על העשייה.

למשל:
  • יש לי הרבה טלפונים שעלי לעשות/ להתקשר= עומס מטלות
  • אני רוצה שכל שיחת טלפון תקבל את מלוא תשומת הלב, תהיה טובה וכד'. = מלכודת המאה אחוז
שיש עומס כזה גדול עם רצון לעשות הכל קרוב ל 100% הדבר יכול לשתק את אנשי ה ADD ואנשים הנוטים לדחיינות.


חשוב להבין שבמקרה כזה כדאי לעשות רק את ה-20 אחוז. עשרים אחוז זה ממש מעט, אבל זה הרבה יותר טוב מכלום.
20% יכולים לגרום לכך גם שהדברים יעשו, וגם שהאחוזים יגדלו.

אני אתייחס לדוגמת הטלפונים שעלינו לעשות:
  • במקום לערוך את כל שיחות יש לערוך שיחה אחת - נכון זה מעט, אבל זה בכל זאת לעשות משהו
  • במקום להתקשר להגיד שאני לא אוכל להגיע לפגישה לשלוח SMS או להשאיר הודעה - נכון, עדיף שאני אתנצל בצורה הוגנת, אבל לא תמיד יש לי כוחות לכך. עדיף להשאיר הודעה מאשר לא להגיד לאדם בכלל שאני לא אגיע לפגישה איתו
  • לדבר בטלפון שיחה קצרה ולא שיחה ארוכה כמו שהשיחה הזאת דורשת.
נכון, כל הפעולות הללו רחוקות מלהיות 100% אבל עצם עשייתם מציבה את העושים במקום טוב יותר מאשר היה אלמלא היו עושים אותם.






כשיש הרבה דברים לעשות כדאי לעשות משהו קטן עכשיו.

כתבתי בפוסטים הקודמים על שיטת הצעדים הקטנים: על לעשות משהו קטן עכשיו.

אני אכתוב על כך באופן קצת שונה

אחד הדברים שמשתקים הרבה מהדחיינים מלעשות דברים, דבר שגורם להם לדחות יותר ממה שהם דוחים הוא עומס הדברים לעשות.
פתאום יש הרבה דברים לעשות, הרבה דברים שאין חשק לעשות אותם.
גם אם היה חשק, ברור שההרגשה שהיא שהם יפסידו: בפרק זמן קצר זה נראה שלא יוכלו לעשות את כל הדברים.

למשל: יש לעשות 5 טלפונים שאין חשק לעשות אותם: טלפונים לעבודה, טלפונים חברתיים. בנוסף יש לכתוב מאמר, בנוסף יש לעשות...
הרעיון הוא כרגע לעשות טלפון אחד. זה הכל. באחד הפוסטים אף כתבתי: לעשות את הדברים הפחות חשובים והיותר קלים.

כן, פשוט יש להתחיל ולעשות משהו קטן עכשיו.
לוותר לחלוטין על לעשות הכל, ולעשות דבר קטן עכשיו. לעתים עדיף לעשות את הדבר הקל והפשוט, לעתים עדיף לעשות את הדבר החשוב הראשון. כמובן לפי הכוח/ החשק/ הזמן.
בכל מקרה. מה שחשוב הוא לעשות משהו קטן עכשיו - וזאת לפי גישת הצעדים הקטנים.








אם נמשיך באותה דרך לאן נגיע עוד שנה?

הפוסט הבא קשור גם להשגת מטרות וגם להתמודדות עם דחיינות.

כולנו נמצאים בתנאי חיים מסוימים. לעתים אנחנו רוצים להגיע למקום מסוים, יעד מסוים. לעתים אנחנו רוצים שמשהו ישתנה.

התרגיל הזה שואל אם נעשה מה שעשינו עד עכשיו לאן המצב יוביל אותנו?
היכן נהיה עוד שנה? היכן נהיה עוד 10 שנים.

כמובן שאינני יכולים לחזות מצבים לא צפוים, התערבות אלוהית וכד'. יחד עם זאת מתוך הנתונים שנמצאים לנו היכן נהיה עוד שנה/ עשר שנים/ עשרים שנה אם נמשיך כפי שאנחנו מתנהלים עכשיו.

תשובה כנה לשאלה הזאת יכול לעורר שינוי עצום.

למשל:
  • אם נמשיך לחסוך כסף כפי שחסכנו/ להתנהל כספית כפי שהתנהלו, היכן נהיה עוד 20 שנה עם הפנסיה שלנו
  • אם נמשיך את מערכת היחסים הזוגית שלנו כפי שהיא היום איך היה תהיה?
  • אם נמשיך לממש (לא לממש) את היצירתיות שלנו כפי שאנחנו היום מה יקרה עוד שנה?

השאלות שניתן לשאול הן שאלות רבות.
תשובה כנה לשאלה זאת יכולה להראות את הדרך לשינוי (במידה שהוא נצטרך).

כמובן ששינוי לא קל. אני כמעט תמיד ממליץ לעבוד עם שיטת הצעדים הקטנים שעיקרה צעד קטן בכל יום, או בכל שבוע.
יש לזכור שצעד קטן בכל יום יכול לעורר שינוי עצום.


עוד על מכתבי תלונה

כשכותבים מכתבי תלונה, עולה השאלה למי להפנות אותם.
זה מצחיק, אבל זאת יכולה להיות סיבה שבגללה דחיינים נתקעים.

להערכתי כמעט תמיד כדאי להפנות את התלונה למבקר החברה.
לכל חברה כמעט יש מבקר פנים. למבקר הזה כדאי לשלוח את התלונה

בחברות קטנות, אפשר להפנות אותה למנכל.

כמובן שאפשר להפנות תלונות למועצה לצרכות וכד', אבל זה מסבך קצת את העניינים (למרות שכמובן אפשרי).


לכתוב מכתב תלונה עכשיו

לפעמים יש משהו שמרגיז אותנו, מאוד מרגיז אותנו.
הבעיה שהדבר הזה עלול להפריע לנו ביום יום, במחשבות שלנו וכד'.

הדבר הנכון הוא לכתוב את המכתב תלונה עכשיו. להוציא את מה שיש לנו במכתב התלונה ולהניח (או לא להניח לדבר).

דחיינים דוחים הרבה דברים, ובטח שגם מכתבי תלונה. הדבר עלול לגרום ל"עוד משהו שיושב" עליהם.

כמעט תמיד, הדבר הטוב ביותר במכתבי תלונה הוא לכתוב אותם עכשיו. לא לחכות, פשוט לכתוב אותם קרוב מאוד לזמן שהדבר שהרגיז אותנו התרחש. כך זה גם לעשות משהו ולא לדחות אותו, וגם להגדיל את הסיכוי באופן משמעותי שהוא יקרה.


לעשות את הדברים הפחות חשובים והיותר קלים

לפעמים יש לנו הרבה דברים שאנחנו צריכים לעשות למשל הרבה שיחות טלפון.
אבל יש שיחה אחת או כמה שיחות באופן מיוחד שקשה לנו לעשות, שהיא חשובה יותר מהאחרות ואנחנו דוחים את כל שיחות הטלפון.

(לאנשים עם הפרעת קשב ADD זהו מצב שכיח יותר מכיון שהמוח שלהם נוטה להנעל על משהו אחד (כמו השיחה שלא עושים) ולא לראות את התמונה הרחבהכמו שאר השיחות).

זהו זמן טוב להפעיל שיקול דעת.

כדאי לערוך את שיחות הטלפון הקלות. לא חייבים להתחיל בשיחות הקשות. כלומר כדאי להתחיל לעשות בשיחות הקלות אפילו שהן כאילו "לא נחשבות".

מה שיקרה זה
  1. השיחות הקלות יעשו שזה כבר הצלחה
  2. יתכן שיהיה יותר כוח לשיחות הקשות
  3. הרשימה של דברים לעשות תפתח
כשמנסים לעבוד באופן הזה אז מגלים שעובדים ןלטובתנו עם הכח הנגדי. (זה ברור למתרגלי רפואה סינית, שיטת אלכסנדר ואחרים). כאילו שלא עושיםא ת הדברים ה"חשוב" ועושים את הדברים המשניים בעזרת כוח הנגד.


תכלית: רשימות מהספר להצליח בגדול ודברים נוספים


עמוד 146

תכלית היא הכיוון בסיסי אשר מעניק משמעות למטרותינו.

תכלית על פי טיבעה היא רוחנית.

התכלית הראשונה היא למצוא תכלית.

התכלית היא ... מבלי להקריב את שלמות יושרינו או חרותנו האישיים.

רעיונות למציאת תכלית:

להיכנס למדיטציה ולשאול לו ידעתי את תכלית חיי מה היא היתה

- הקשר בין תכלית לתוצאות:

תכלית = למה

צטרה = מה

פעולה, אסטרטגיה= איך.

עמוד 210

תכלית היא בסיס ללקיחת החלטות בחיים.

תכליתי בחיים היא ל_________ אנשים.

רעיונות / לאהוב אנשים לחבק אנשים.

לתמוך/ לאהוב/ לעורר/ לתת תנאים לאנשים להתעורר/

על המטרות מתוך ספרו של דייל קרנגי ומקורות נוספים:


מטרות שיש בהן אתגר, אך הם גם ניתנות להשגה.

מטרות ברורות הניתנות למדידה

מטרות לטווח הקרוב ולטווח הרחוק.

" מטרה היא חלום שיש לו תאריך בצוע סופי"

מטרות בינים טובות להששגת אתגרים גדולים/ אתגרים גדולים.

שאלות להצבת מטרות:

- מה אני רוצה להיות

- איזה מין חיים אני רוצה באמת לנהל

- האם אני בכיוון הנכון עכשיו

איזו מטרה היא החשובה ביותר, לדרג את המטרות לפי סדר חשיבות.

דרך להשגת יעדים: פרק 2 פיתוח מודעות ליעדים


כוונה : משהו שאתה מחליט לעשות.

יעד: משהו שבאמת מושך את תשומת לבך כלפיו, שכופה עליך קו פעולה מסוים.

כל היעדים מקורם בכוונות אך לא ההיפך.

איך ליצור יעד:

.1מקום.

יצירת חלל ליעד: לדמיין במשך 15שניות שטח שמתפנה בראש. יש לנסות לדמיין תמונה ממשית, (תוהו ובוהו למשל בארון, או בשולחן העבודה, ואתה מנקה את כל הערבוביה).

.2בולטות.

יצירת יעד גלוי עין: כלומר לדמיין אותי מגשים את היעד, כדוגמא הולך למחשב, כותב, .

לעבור את כל השלבים בצורה מנטלית.

.3אישון.

צביעת האישון: מועד סופי שאני קובע לביצוע היעד.

(היום אחרי שאחזור מהעבודה...).

.4

חיזוק היעד:

א. להכין מעין פתק תזכורת לגבי היעד.

ב. לנהוג בצעדים ספציפיים שיזכירו לי לעשות את היעד.( אם היעד לכתוב מכתב, להשאיר את ועיפרון על השולחן).

תרגיל

הקצה כשעה מזמנך להכנת רשימה.

נייר שיחולק לארבע טורים.

טור הראשון שכותרתו יעדים. (מנה חמישה דברים או יותר שאתה מנסה להגשים כעת או שאתה סבור שעליך להגשימם).

בטורים האחרים: מקום, בולטות, אישון.

ספר על יעדים

שם הספר: יעדים כיצד לקבוע יעדים ולהגיע אליהם.

כתב: ד"ר ליאון טק.

בית דביר הוצאת רשפים.

איך את מגיבה לכישלון? כישלון כשכר לימוד

כתבתי שאחת הסיבות שעשויות לגרום לדחיינות היא הפחד להכשל ולטעות.

איך את/ה לוקח/ת כישלון?
איך את/ה מגיב/ה לכישלון?

כמעט בכל החלטה בנושא שלא מכירים, בכל מצב חדש או כמעט חדש, יש סיכוי גדול שיהיה כישלון.

אם לדוגמא נתיייחס למצב שבו אנחנו נכנסים בפעם הראשונה למסעדה אינדונזית ומזמינים משהו, (ונניח שאין לנו שום מידע מוקדם על אוכל אינדונזי), הרי שיש סיכוי שהמנה שנבחר היא לא המנה הכי מלהיבה, הכי טעימה.
כמה שלא נתחקר את המלצר/ית זה לא יעזור, עד שלא נטעם ולא נוכל לא נוכל לדבר מהו הדבר הטוב בשבילנו.

יש סיכוי סביר שאם נכנס למסעדה הזאת עוד כ-10 פעמים הרי שבפעם העשירית נבחר הרבה יותר טוב.

האם נכשלנו בפעם הראשונה? אני לא סבור כך.

אני מעדיף להתייחס לביקורים הראשונים במסעדה האינדונזית כשכר לימוד. שכר לימוד יקר או פחות. השאלה העיקרית האם נלמד את השיעור. זאת לדעתי ולהערכי השאלה העיקרית.

אם נלמד את השיעור בביקורים הראשונים במסעדה האינדונזית הרי שנוכל להגיד שהביקורים האלה היו שכר הלימוד שלנו.

הציפיה שמייד נדע הכל בפעם הראשונה היא מובנת, אבל כמובן גם מגוכחת.

אני מציע שבכל פעם שהתברר לך שבחרת בבחירה לא נכונה תשאל/י את עצמך מה למדתי?
הרי שכר הלימוד שולם כבר, וכדאי שנלמד ממנו.



לבקש עזרה

לחלק מהאנשים לא קל לבקש עזרה.
יחד עם זאת בקשת עזרה יכולה להיות מאוד יעילה לדחיינים.

הרבה פעמים לא עושים דברים מכיוון שהם טעונים רגשית, לא יודעים איפה להתחיל וכד'.

יחד עם זאת אם נותנים למישהו אחר לטלפון עבורנו (למשל לסידור משהו בבית שאין לנו כוח להתעסק בו), נותנים למישהו/י אחר לסדר משהו במקומנו וכד'..
הדבר יכול לעזור לדברים להעשות.

עבור האדם השני הדברים פחות טעונים דבר שיקל עליו לעשות אותם.

לקנות עזרה

לעתים אנחנו דוחים דברים מכיוון שהם טעונים רגשית, ביזבוז זמן,או קשים מסיבות אחרות.

יש דברים שאפשר לקנות אותם. חלקם זולים וחלקם לא.

למשל:
  • שירותי ניקיון
  • שירותי משרד קטנים
  • שירותי ראיית חשבון
  • וכד'
לעתים שווה לשלם למישהו/י שיבוא/שתבוא לסדר ולנקות אצלך מאשר לחכות שאת/ה תעשה זאת.
זה הרבה יורת זול ממה שזה נדמה.

שווה לבדוק כמה דברים עולים לפני שפוסלים אותם על הסף.




פחד לטעות, חשש לקבל החלטות כגורם לדחיינות

לעתים דחיינים לא עושים משהו מכיוון שהם חוששים לטעות.

למשל
  • לא פותחים תוכנית חיסכון / השקעות כי לא יודעים איפה
  • לא מתחילים לעבוד כי לא יודע מה הם רוצים לעשות
  • לא לומדים כי אולי זה לא הלימוד הנכון
  • וכד'
מצד אחד יש צדק שהחלטה מוטעית יכולה להוביל לתוצאות לא חיוביות. מצד שני מניסיוני, רוב ההחלטות הם מהותיות הרבה פחות ממה שהן נראות.
  • כשבוחרים לפתוח תוכנית חיסכון או להשקיע, אז אם לא מדובר בהשקעות התאבדותיות - לרוב, הטעות לא תהיה גדולה מידי, ותהיה ברת שינוי.
  • כשבוחרים להתחיל לעבוד אז גם אם זאת לא העבודה המתאימה אפשר לשנות זאת אח"כ.
  • לימודים.. כנ"ל.

העניין הוא שכאשר מתחילים לעשות משהו שדוחים אז כבר יש יותר ניסיון מידע וידע על הנושא, כך ההחלטות הבאות הקשורות אליו עשויות להיות טובות יותר.

לדוגמא:
  • לפני שנתיים החלטתי להשקיע בערוץ פנסיוני מסוים,
  • בדעיבד התברר שהיה כדאי להחליט להשקיע בערוץ פנסיוני אחר כבר לפני שנה.
  • למרות שזאת טעות, עדיין המצב שלי הרבה יותר טוב אלמלא הייתי משקיע לפני שנתים כלום ועכשיו אני יכול לתקן את הטעות שנוצרה שלא תמשיך לשנים הבאות.


מניסיוני, הרבה החלטות שנראות גורליות ומשמעותיות הם לא כאלה. הרבה מהן ניתנות לשינוי במהלך הזמן.
לעתים קרובות כדאי להחליט ולעשות מאשר לא להחליט ולחכות.

להבנתי, הרבה פעמים, החלטה גרועה שגורמת לפעולה ומתקנת את עצמה (בעקבות זמן וידע) טובה יותר מחוסר החלטה


לקיים שיחה לא נעימה

כתבתי על כך שאחת המלכודות לעשיה היא שזה מאוחר מידי לעשות.
שם התייחסתי קצת יותר לדברים גדולים
ישנה מלכודת אשר דומה לה במקצת: המלכודת שזה לא ייצא טוב במובן היומיומי.

אני אתן דוגמא: נניח שהיה טלפון שהיינו צריכים לעשות כמו לשאול מישהי מה שלומה. לא "עשינו" את הטלפון הזה, ועכשיו אנחנו מרגישים לא נעים לעשות אותו כי כבר פישלנו, כי יכעסו עלינו, כי נצטרך להתנצל.
זוהי מלכודת ידועה, שמה שקורה איתה, שאנחנו לא מתקשרים גם עכשיו והזמן שחולף ועובר מקשה יותר ויותר על ההתקשרות דבר שיכול לגרום לנו נזק רגשי/חברתי/עיסקי וכד'.


כשאנחנו נפגשים עם מצב כזה, מה שאני מציע זה קודם כל לקחת בחשבון שהשיחה עשויה להיות לא נעימה, אבל כדאי שהיא תתקיים. יש סיכוי סביר שהשיחה באמת תהיה לא נעימה. מצד שני העובדה שתהיה שיחה היא עובדה חשובה.
אם לוקחים בחשבון שהשיחה תהיה לא נעימה, ויהיה קשה לעשות אותה נעימה אז זה כבר מקל. בשלב הבא אני מציע לערוך את השיחה, להתנצל אם צריך ופשוט לערוך אותה.

אולי יכעסו עלינו, אולי יהיה לא נעים, אבל לפחות השיחה תתקיים, זה הרבה.

ובאופן כללי יותר, אם מדובר בעבודה שלא הגשנו בזמן, במפגש שלא הגענו אליו וכד', שווה לטפל בזה. אפילו מאוחר, אבל שווה לטפל בזה
אם ניקח בחשבון שלא משנה מה, זה פשוט לא ייצא טוב, אז זה יקל עלינו לטפל בזה: להתנצל, ולהמשיך הלאה.

לעשות את הדבר הקשה (המטריד)

לפעמים יש לנו משהו מאוד חשוב לעשות, אבל קשה לנו לעשות אותו או שלא בא לנו לעשות אותו. 
הכוונה לשיחת טלפון שצריך לעשות, לסידור חשבונות שצריך לסדר וכד'.כלומר הכווה למשהו לא עצום, אבל משהו שמאוד קשה לנו לעשות אותו. 

העניין הוא שאם לא עושים את הדבר הזה אז הוא מלווה אותנו במשך כל היום ולוקח מאיתנו אנרגיות משאבי קשב: כל היום אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים לעשות אותו, מתבאסים לעשות אותו, לא עושים דברים משמעותיים אחרים כי כאילו "צריך לעשות אותו" והוא הכי חשוב.
לעתים עוברים ימים ושבועות עם הדבר הזה שצריך לעשות. 

אם זה לא משהו מאוד קשה כדאי לשקול לעשות אותו בבוקר, או קרוב לבוקר.  אצל חלק מהאנשים יש בבוקר סוג מסויים של אנרגיות, אנרגיות של עשיה. את האנרגיות האלה אפשר לתעל לשיחת טלפון הזאת, לסידור החשבון המסויים. 

כתבתי בבוקר אבל הכוונה לכל זמן אחר שיש אנרגיות: יש אנשים שהזמן המלא אנרגיות שלהם הוא בצהרים או בערב. לאלה אני מציע לעשות את הדברים בצהרים או בערב. בזמן שלהם. 

לעתים זה נראה ביזבוז זמן להקדיש לדבר (שנראה ) שולי את זמן האנרגיות הכי טובות שלנו. אבל מצד שני מכיוון שזהו דבר שיכול ללוות אותנו ביום יום כל כך הרבה אז כדאי לעשותו. 

בנוסף, כדאי לזכור שאם אנחנו מצליחים לעשות משהו מהסוג הזה, אז זה לא רק שהמשא הכבד של מה לעשות יורד מאיתנו הרי שיותר מזה: יש לנו חווית הצלחה לעשות דברים שזה גם הרבה מאוד. 


לסיכום, כדאי לעשות את הדבר שמטריד אותנו, שקשה לנו בהקדם האפשרי ובזמן שיש לנו אנרגיות. בנוסף לעובדה שאנחנו מורידים מעצמנו משהו הרי שלחווית ההצלחה שעשינו משהו חשוב יכולה כולה ללוות אותנו בהמשך היום ולעזור לנו לעשות דברים נוספים.



לסיכום, כדאי למ

מלכודת לדחיינים: זה מאוחר מידי לעשות

מלכודת משמעותית לעשית דברים קשורה למשפחת המחשבות:
  •  זה מאוחר מידי
  • פיספסתי את הרכבת
  • הייתי צריך לעשות את זה מזמן
  • ...
המחשבות הללו יכולות לשתק באופן כזה שגם אם מתחילים לעשות, יש כזה דיכוי ודה-מורליזציה שגורם להפסקת העשיה. 

כמובן שכמעט תמיד המחשבות הללו מוטעות:
  • גם אם אנחנו חושבים שזה מאוחר מידי, אז מה רע להתחיל עכשיו?
  • גם אם זה ייקח מלא זמן ולא נספיק למועד, אולי אם נעשה יקבע מועד אחר
  • וכד'
את המחשבות הללו אפשר לשמוע מבפנים (מחשבות פנימיות) ואפשר לשמוע מבחוץ (מהסובבים אותנו). 

אני מציע להפחית את האמונה במחשבות הללו. 

גם אם זה נראה מאוחד מידי, הרי שכמעט אף פעם לא מאוחר מידי להתחיל לעשות דברים שאוהבים, להתחיל לעשות דברים שרוצים לעשות ואפילו לעשות דברים שחשוב לעשות.



מלכודת המאה אחוז

אחת המלכודת האופייניות לדחיינים היא הרצון לעשות דברים באופן מושלם, באופן יוצא מן הכלל, באופן הכי טוב שאפשר. 
הדבר עלול לגרום לשיתוק טוטאלי וכללי. 

למשל: אם אני רוצה לכתוב את המאמר שיש לי בראש, ואני רוצה שהוא יהיה הכי טוב והכי נפלא הרי שיש סיכוי סביר שאני אצא מופסד:
  • אם אכתוב אותו אז קרוב לוודאי שהוא לא ייצא מושלם כמו שחשבתי - ואז "אפסיד" (וגם ארוויח כי הוא יתפרסם).
  • אם לא אכתוב אותו אז גם אפסיד (וגם ארוויח כי אוכל לחשוב על לכתוב אותו).
כאשר מוותרים על המאה אחוז, ועושים את הדברים באופן חלקי, יש לדברים סיכוי דיי טוב להעשות. לעתים הם יצאו כמעט מושלמים, ולעתים לא.. אבל הם יצאו. שזה שווה הרבה מאוד. 

במקרה של המאמר, יתכן שהמאמר יצא גרוע, אבל הוא יתפרסם. בהמשך אוכל לשפר אותו (או שלא), אבל בכל זאת הוא יצא ויפנה מקום לדברים אחרים. 


לעשות דברים "על הדרך"


לפעמים כדאי לעשות דברים "על הדרך", למרות שהם לא הדברים החשובים או הדחופים לעשות. 

כאשר יש מצב שבוא בא לנו לעשות משהו, משהו שהוא לאו דווקא דחוף או חשוב, אבל משהו שקשור לאיזו שהיא מטלה עתידית בהחלט כדאי לעשות אותו. 

כדאי לעשות אותו למרות שהוא לא חשוב, לא דחוף, לא נחשב. כאשר יגיע זמנו והוא יהיה חשוב אז הוא יהיה מוכן, או לפחות מוכן חלקית או לפחות לא נתחיל לעשותו מההתחלה. 

אני אתן דוגמא. נניח שרשום לי ברשימת הדברים לעשות לעדכן מספר ימי הולדת ביומן שלי. זה לא משהו חשוב, זה רק לשנה הבאה, אבל זה רשום ברשימת הדברים לעשות כבר שבועים. כמו כן נניח שאני מול המחשב ועושה דברים חשובים אחרים, פתאום אני נפגש עם רשימת ימי ההולדת. באחת ההפסקות שלי. אני בהחלט יכול לעשות הפסקה קלה מהדברים שאני עושה ויכול לעדכן את רשימת ימי ההולדת שלי ביומן של גוגל (שם אני מעדכן את האירועים החשובים שאני רוצה לזכור)

לכאורה זה נראה בזבוז זמן, אבל זה לא. זה בהחלט משהו שטוב לעשותו לעתיד. בנוסף, הרבה פעמים מתברר שלעשות משהו אחר זה סוג של הפסקה מרעננת מהדבר המרכזי שאנחנו עושים. 

לסיכום: אם בא לעשות דברים פחות חשובים מידי פעם , כדאי לעשותם גם כי אולי הם קצת חשובים וגם כי הם יכולים לרענן אותנו.




לעשות דברים שאוהבים

אחד מדפוסי החשיבה המוטעים של הדחיינים הוא "הכל או לא כלום".
לפעמים אנחנו דוחים דברים בגלל כל מיני סיבות וכחלק מסדר עדיפויות מוטעה (או הענשה עצמית או משהו אחר) אנחנו לא מאפשרים לנו לעשות דברים אחרים, שנראים פחות חשובים.
לפעמים הדברים שנראים פחות חשובים הם הדברים החשובים באמת.

אני מתכוון לדברים שאוהבים לעשות. חשוב לעשות את הדברים שגורמים לנו הנאה, אנחנו לא צריכים לשלם בשביל לעשות את הדברים שאנחנו אוהבים לעשות, אנחנו לא צריכים לחכות עד שנגמור את הדברים שאנחנו חייבים ורק אז לעשות את הדברים שאנחנו צריכים לעשות.
אנחנו יכולים מידי יום, לפחות כמה דקות, לעשות את הדברים שאנחנו אוהבים לעשות.

הרעיון הוא שגם אם לא עושים את הדברים שצריכים, חשוב לעשות את הדברים שאוהבים. את הדברים שגורמים לנו הנאה, למרות שהם נראים לא חשובים.

  • לפעמים אם עושים את מה שאנחנו אוהבים לעשות, אנחנו מתמלאים בכוחות לעשות את הדברים האחרים
  • לפעמים עשיית הדברים שאנחנו אוהבים לעשות יכול להוות גשר לדברים שאנחנו לא אוהבים לעשות
בהתאם לשיטת הצעדים הקטנים, הרעיון הוא להקצות זמן פעם ביום, או פעם ביומים ולעשות את מה שאנחנו אוהבים לעשות. זה יכול לתרום לחיים שלנו הרבה מאוד, ויכול לעזור לנו לשחרר את דפוסי הדחיינות שלנו.



לעשות עכשיו: להתחיל לעשות מעט

לפעמים אין לנו חשק / כוח/ אנרגיות להתחיל לעשות דברים.
אני מאמין מאוד בשיטת הצעדים הקטנים. לפי גישה זאת הדרך הטובה לעשות דברים היא היא פשוט להתחיל לעשות אותם,בצעדים קטנים.
הרעיון הוא לא לעשות הכל, לא לעשות את הרוב, אבל כן להתחיל משהו לעשות. כן לעשות משהו קטן. משהו שולי, אבל משהו.

ההתחלה יכולה מאוד לעזור.
ומה בקשר לאחר כך?
אחר כך זה אחר כך.

דחיינות

פה אני מקווה לכתוב בלוג על הדרך המתאימה להתמודד עם דחיית דברים.
בין אם מדובר בהפרעת קשב, ADD, ADHD, או כל נטיה אחרת.