הגיע אלי לעבודה אישית מישהו עם מקרה מאוד חמור של דחיינות. מרוב הדברים שהיו לו לעשות, הוא היה משותק מלעשות דברים. כתוצאה מכך, הוא חיי בפינה מצומצמת בתוך עצמו
זה היה מקסים... הרשימה החלה להתקצר, ולקבל היגיון, ההצלחות גדלו, תחושת הסיפוק עלתה, ואז יכולנו להתחיל ולגעת בדברים הגדולים יותר
- כמעט ולא פעל
- השולחן שלו היה עמוס
- הרשימות שלו היו אינסופיות
- היה לו אפילו קשה ליזום עלצמו עבודות בשביל להרוויח כסף (היה סוג של עצמאי).
בחיוך, הוא התייחס לעצמו כמקרה אבוד.
במהלך שלושת המפגשים הראשונים (שהיו בסקייפ), ביקשתי ממנו להעביר לי את כל הרשימות שאפשר (חלקם היו בוורד, גוגל דוקס אחרים בכל מיני תוכנות "משוכללות" של ארגון: וונדרליסט, קיפ ועוד
במהלך שלושת המפגשים הראשונים, ביקשתי ממנו להתחיל ולקרוא את הרשימה ולראות מה לוקח פחות משתי דקות לעשות. בכל פעם כשהגענו למשהו כזה, ביקשתי ממנו לעשות את זה כעת
הוא עשה זאת גם מעט לבד בין המפגשים, ובעיקר בכל שלושת המפגשים עשינו זאת ביחד.
זה היה מקסים... הרשימה החלה להתקצר, ולקבל היגיון, ההצלחות גדלו, תחושת הסיפוק עלתה, ואז יכולנו להתחיל ולגעת בדברים הגדולים יותר
אני משתמש ה"רדיקלית" הזאת, (והפשוטה) גם בשביל להוריד דברים מהרשימות, בכדי לקצר אותם, לקבל הרגשת הצלחה, ... וזאת בדרך למיגור הדחיינות.
